תרגום מפאלי, הערות והקדמה- קרן ארבל.
מבחר ציטוטים שסיכמתי מההקדמה של הספר.
המושג אי היאחזות הוא לב ליבה של הדרך הבודהיסטית. כלומר, שחרור באמצעות אי היאחזות.
כדי למצוא את החופש, הסיפוק והאושר יש לוותר על כל סוג של היאחזות. היאחזות היא השורש והיסוד של הכאב האנושי, של חוסר הסיפוק ושל הסבל. הדברים שאיתם אנחנו נוטים להזדהות, הדברים שבהם אנחנו מנסים למצוא ביטחון- גוף, תחושות, תפיסות, הרגלים, מחשבות, רגשות, אנשים, חפצים- מוצגים כמשענת קנה רצוץ. הם נותנים לנו ביטחון כוזב וחלקי משום שהם ארעיים ולא יציבים. הם יוצרים סיפוק ועונג חולפים ולא שלמים. עצם ההיצמדות למה שמייצר בנו עונג וסיפוק חלקי מייצר השתוקקות בלתי פוסקת שאינה יודעת שובע וממקמת אותנו על גלגל העכברים- הסמסארה- ההתהוות המתמדת, ההיוולדות החוזרת ונשנית לתוך קיום לא מספק.
החופש האמיתי נובע מנטישת ההיאחזות, מטרנספורמציה של האופן שבו אנחנו פוגשים את המציאות על כל אתגריה. אחרי הטרנספורמציה, משתנה האופן שבו אנחנו חווים את המציאות, אדם משוחרר פוגש את המציאות הפנימית והחיצונית מתוך תודעה חופשיה שאינה מתקבעת ונאחזת בדבר, בפתיחות, סקרנות, איזון, שמחה אהבה וחמלה.
כדי שהטרנספורמציה כזו תתרחש, נדרש תהליך של שינוי פרספקטיבה, שינוי השקפה שיוצר ראייה חדשה של המציאות- ראייה משחררת.
תפיסת העולם הבודהיסטית מוצגת באמצעות ארבע אמיתות האצילים:
האמת הראשונה - דיאגנוזה למצב האנושי ולקושי המובנה- "יש דוקהה" המציאות מאופיינת באי נחת, חוסר סיפוק, אי שביעות רצון, כאב, צער, יגון וסבל. הדוקהה היא מאפיין של הקיום הלא ער.
האמת השנייה - הסיבה לקושי-מקורות הדוקהה- הם מתוך נטייה יסודית של התודעה האנושית להשתוקקות והיאחזות בשל אי הבנה של המציאות הקיומית, שהיאחזות היא חסרת טעם ומובילה להעמקת האי נחת, חוסר הסיפוק והסבל. ההשתוקקות נקראת טנהא- צמא- שבה מצד אחד נטייה להשתוקק לחוויות נעימות, ביטוי קיצוני שלה היא התמכרות ותאווה, והצד השני היא נטייה להשתוקק להפסקתן של חווית לא נעימות- שמתבטאת כהתנגדות, דחייה, כעס, שנאה או פחד. הרצף הבלתי פוסק של השתוקקויות יוצר את מעגל הסמסארה- מעגל של סבל שמחדש את עצמו שוב ושוב. אנחנו גם נוטים להיאחז בטעות בדברים שהינם ארעיים. כל האובייקטיבים חיצונים ופנימיים הם ארעיים ודינם להתפוגג. והיאחזות בהם מביאה אותנו לדוקהה. עלינו לדעת כי הכל ארעי, לא יציב ולא מהימן. הסבל נובע ממערכת היחסים שלנו עם המציאות, ולא מהמציאות עצמה. כלומר, הבעיה אינה בארוחה שאכלנו, ולא בהנאה שחווינו במהלכה אלא בהיאחזות בהנאה ובהשתוקקות לשחזר אותה ובפחד שלא נצליח בכך. ואותו דבר הפוך- מקור הדוקהה איננו הכאב הפיזי עצמו או הכאב הנפשי אלא ההתנגדות שמתעוררת בנו בתגובה לכאב, הרצון להימנע ממנו, להעלים אותו, הפחד מהכאב ומהתמשכותו וההשתוקקות לחוויה נעימה אחרת. אלה הם מקורות הסבל. הדוקהה. כלומר, אם לא נוסיף לכאב הבסיסי את הכאב שכרוך בהתנגדות למצב הקיים, את ההשתוקקות לשובו של הנעים ואת ההיאחזות במקורות הנועם, הכאב לא יהפוך לסבל.
האמת השלישית - הפתרון לקושי – היות שמקור הסבל טמון במערכת היחסים שלנו עם הדברים, ישנה אפשרות להשתחרר מדוקהה שחרור אמיתי ומלא- על ידי שינוי מערכת היחסים שלנו עם המציאות הארעית והשברירית. הפסקת הדוקהה על ידי כיבוי אש ההשתוקקות וההיאחזות, ניבאנה- או נירוואנה זה כיבוי. המדיטציה לפי הדרך הבודהיסטית היא גשר הין החוויה וההוויה הרגילה לבין החוויה וההוויה הערה. המדיטציה מאפשרת התבוננות בתודעה, התבוננות ברגעי הדוקהה, מאפשרת להבחין במקורותיה, התבוננות לא שיפוטית בהשתוקקות ובהיאחזות, התבוננות אשר מובילה להיחלשותן, כיוון שהיא מפסיקה להזין אותן. במהלך ההתבוננות התודעה חופשייה מהתנועה הבלתי פוסקת של שני כוחות נפשיים אלו. ברגעים חופשיים כאלה ישנה נוכחות של שקט, בהירות ושלווה, שמתוכם יכולות להתעורר גם שמחה והנאה שאינן תלויות באובייקטים של החושים- סיפוק מההוויה הפשוטה, מנוכחות ברגע ההווה. בנוכחות נטולת ההשתוקקות יש שלום פנימי, סיפוק ואפילו שמחה שאינה מותנית בהשגת הנעים. חוויות אלו מוכרות לנו במגע עם הטבע, אמנות, אדם אהוב מוזיקה. יש רגעים של שקט עמוק שיש בו שמחה מעודנת ועמוקה. רגעים כאלה הם רמז לחוויות של ניבאנה. כאשר התודעה שלנו חופשייה מהשתוקקות, כאשר היא מסופקת ושלווה, אנחנו פוגשים את העולם בתנועה של פתיחות והיענות, ללא כיווץ, צמצום ועיסוק אובססיבי בעצמינו. הרדיקליות הבודהיסטית קשורה לעובדה שבעצם אין כל "הישג" יש רק הרפיה, ויתור ושחרור.
האמת הרביעית - דרך שיטתית שניתן בה לפסוע כדי להגיע אל הפתרון- "הדרך להפסקת הדוקהה" או "הדרך בעלת שמונת האיברים" והיא כוללת את האלמנטים הבאים: השקפה או ראייה נכונה, כוונה נכונה, פעולה נכונה, דיבור נכון, פרנסה נכונה, מאמץ נכון, תשומת לב נכונה וסמאדהי נכון – תודעה אסופה, יציבה ולא מוסחת. נכון זה תרגום למילה סמא בפאלית, ה"נכון" מתייחס למה שמפחית ומפסיק דוקהה והלא נכון מתייחס למה שגורם לדוקהה או מעורר אותה אצלנו ואצל אחרים. נכון הוא מטיב, נבון, חכם או מתאים.
את הדרך בעלת שמונת האיברים נהוג לחלק לשלושה אימונים- האימון בחוכמה (השקפה נכונה וכוונה נכונה), האימון האתי (פעולה נכונה, דיבור נכון ופרנסה נכונה) ואימון התודעה (מאמץ נכון, תשומת לב נכונה וסמאדהי נכון).
האימון בחוכמה- ל"השקפה או ראייה נכונה" שני היבטים- תפיסה מדוייקת של טבע המציאות והיכולת להבחין בין המטיב לבין הלא מטיב. מסיבה זו השקפה נכונה היא הבסיס לדרך כולה.
"כוונה נכונה"- היא הכוונה להפחית ככל האפשר את הלא מטיב בתודעתנו ולחזק את המטיב. הכוונה הנכונה מוגדרת מצד אחד כהיעדר השתוקקות, שנאה ורצון להרע, ומצד שני כוויתור, נדיבות, התכוונות אוהבת (מטא) וחמלה. "כוונה נכונה" מתייחסת לנטישת מקור הדוקהה ביחסנו לעצמינו ולעולם, ולטיפוח החלופה המנטלית. הדגש הוא על המוטיבציה שאיתה אנחנו פוגשים את המציאות הפנימית והחיצונית.
שלושת האיברים הבאים באימון האתי (סילה) הוא המימוש וההגשמה של כוונה נכונה- של ההבנה מה גורם לעצמינו ולאחרים לדוקהה ולנטישת הגורם הזה. אם הבנו שהשתוקקות, חמדנות, שנאה ובורות הם מקורות הסבל, ואם הבנו שהם מתנים אותנו לפעולות מזיקות, לדיבור פוגעני ולמחשבות הרסניות, ננסה לנטוש אותם- לא רק למען אחרים, משום שאנו מבינים שפעולות אלו הן תוצר של תודעה המשתוקקת, הסולדת והנאחזת, ואלו פעולות המחזקות את הגורמים לסבל בתודעה. מכיוון שאנחנו יצורים הנוטים להרגלים ולפעולות אוטומטיות, שינוי התודעה והכוונה עשוי להביא לשינוי בפעולות שלנו. אך ניתן גם ליצור שינוי מעשי שמשפיע באופן ישיר על התודעה. כמו שכתוב במקורות "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", המעשים שלנו משפיעים לנו על הלב/תודעה באותו אופן שבו התודעה משפיעה על המעשים. יש אימון שעובד עם התודעה- האימון המדיטטבי ויש תרגול שעובד עם המעשים- הימנעות ממעשים מסוימים ועידוד של מעשים אחרים- האימון בסילה, הכולל 1. הימנעות מנטילת חיים, 2. הימנעות מלקיחת מה שלא ניתן 3. הימנעות מהתנהגות מינית פוגענית 4. הימנעות מדיבור שקרי ופוגע 5. הימנעות משימוש בחומרים מערפלי תודעה שגורמים לחוסר אחריות.
המהות של חמשת כללי הסילה היא הימנעות מפגיעה בעצמינו ובאחרים בארבעה תחומים- חיים, רכוש, דיבור ומין. מה שקובע את ערך הדברים הוא הכוונה שעומדת בבסיס המעשה ולא ההתנהגות עצמה, האם הכוונה מכילה חמלה ורצון להטיב. זוהי למעשה משמעות המילה קארמה. קארמה בהגדרתה המילולית היא פעולה או מעשה. הבודהה העביר את מוקד ההתייחסות שלו מהפעולה אל הרצון או הכוונה- צ'טנא.
ההתייחסות לסילה כאימון משמעה שאנחנו מנסים כל הזמן להשתפר ולהתפתח בה, ללא נוקשות, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו להימנע מפגיעה, אנו מבינים שפיתוח שנאה עצמית עלולה להזיק.
אימון התודעה- הבודהה הציג מדיטציה שיטתית ומקיפה להתמרת התודעה. אימון זה מתחלק לשלושה חלקים -תשומת לב נכונה -סמא סטי, מאמץ נכון סמא ואייאמה, ותודעה יציבה ואסופה סמא סמאדהי. פיתוח וטיפוח של תשומת לב לתודעה הוא שמאפשר את המודעות לכוונותינו המעודנות. תשומת לב היא הבסיס ליכולת לראות בבהירות כיצד מתהווה ונוכחת דוקהה ולעצירת התגובות האוטומטיות, לזהות תודעה נגועה בשנאה, תאווה או בורות ולטפח תודעה יציבה, שלווה ושמחה, לא מוסחת ומאוזנת. המאמץ הנכון נועד לסייע לנו לנטוש את מה שראינו בבהירות כי איננו מטיב ולטפח את המטיב. התהליך הספירלי של נטישה וטיפוח הוא שמאפשר לבסס לאורך זמן יציבות מנטלית של תודעה אסופה ולא מוסחת שיכולה לראות בבהירות את טבע המציאות (ויאפאסנה). השהייה במצבים מדיטטיבים מטהרת את התודעה. האיבר השמיני- סמא סמאדהי מגלם את הפרי של טיפוח שאר האיברים, בו התודעה שלווה, יציבה, מאוזנת ושוהה בתשומת לב מלאה ובראיית המציאות כהווייתה.
אחת מהדרשות שקשורה לכך, היא הדרשה על החץ.
בדרשה זו הבודהה מסביר את ההבדל בין אדם רגיל לבין אדם חכם.
ההבדל בדרשה מובא יל ידי דוגמא, בה כאשר אדם רגיל חווה תחושה לא נעימה, כתוצאה מכך הוא מתייסר, מקונן, בוכה, מתאונן, מכה באגרופיו על חזה ונעשה מבולבל.
הוא חווה שתי תחושות - גופנית ומנטלית.
הבודהה משווה את הדבר, לכך שנורה חץ על אדם פעמיים- חץ אחד תחושה בלתי נעימה גופנית, ומיד אחר כך האדם נפגע מחץ נוסף וזו התגובה המנטלית.
האדם הרגיל חווה תחושה בגלל שני החיצים. מתעוררת באדם הרגיל, סליד ודחייה, כלפי התחושה הבלתי נעימה. הגופנית והמנטלית.
אדם חכם, כאשר הוא חווה את אותה תחושה בלתי נעימה, לא מתעוררת בו סלידה. מכיוון שאין בו סלידה כלפי התחושה הבלתי נעימה. הוא לא מחפש הנאה בהנאות החושים. הוא מבין את הדברים כפי שהם: את ההתהוות, היעלמות, הסיפוק, החיסרון והמפלט ביחס לתחושות האלו. הוא אינו מרגיש כבול אל התחושה הבלתי נעימה ולכן הוא אינו כבול לצער, לאבל, לכאב, לעצב ולמצוקה. הוא אינו כבול לסבל.
"זה ששמע הרבה, שהבין את הדהרמה,
שראה נכוחה את העולם הזה ואת מה שמעבר לו
דברים נעימים אינם מטרידים את תודעתו
הבלתי נעים אינו מעורר בו סלידה.
דחייה ומשיכה אינם קיימים בו עוד
שניהם חוסלו, הובאו אל סופם".