הודו- יומן דרכים- נקודות עיקריות מתוך הספר

הודו- יומן דרכים- עזריאל קרליבך

הודו -יומן דרכים / עזריאל קרליבך

פגשתי את הספר הזה בטיול בהודו, המדריך יובל, הקריא לנו את אחד הקטעים, בו  הכותב - קרליבך מדבר עם מארחיו ההודים, על ההבדל העמוק, התהומי ואולי...הלא ניתן לגישור, בין התרבות המערבית לתרבות ההודית, אחרי הטיול ההוא בהודו, מצאתי את הספר במקרה,  והתחלתי לקרא אותו בשקיקה, ואז בפליאה, ואולי גם בקנאה מסויימת בתרבות ההודית...

יש בי משיכה חזקה מגיל מוקדם מאד, לתרבות, לדרך החיים, ליוגה, לתפיסה ההוליסטית, אולי אהבה געגוע מגלגולים קודמים...

אני רוצה כאן להביא לפניכם את העיקר מהספר הנפלא הזה, עם ציטוטים מתוכו, אני ממליצה בחום, לכל אוהבי  הודו, פשוט לקרוא את הספר.

ההמלצה היא גם למורי יוגה, כי למרות שלמדתי סוטרות מהיוגה סוטרה, דרשות של הבודהה, קטעים מהבהגווד גיטה ועוד טקסטים עתיקים, הספר של קרליבך הוסיף נדבך שמראה איך ההודים מיישמים וחיים את הפילוסופיה בחיי היום יום מושגים כמו -ריסון, א- הימסה, כינוס החושים והתבוננות פנימה.

חמדנות

ההודי גאה בעיקר, בכיבוש מאוייו:

"אולם במידה שקיים דבר כלשהו המשותף לכל ההודים, הרי הוא מאמץ זה: לא לחמוד, זהו חוט השני ולגבינו חוט השוני..."

"זה המופלא בהינדואיזם, שבו אין ההנאה הופכת לצורך, שהוא נזהר (ההודי) מלעשות את תענוגותיו- כורח, שהתשוקות הן בידיו- ולא הוא בידיהן, שהוא נאבק כל ימיו לא על סיפוק חמדותיו, אלא על אי תלות בהן".

גאנשה בפתח בית כפרי בהימלאיה

שלובים בתוך הבריאה- זורמים בזרם היקום

ההודי לא מנסה לשנות, להתאים, לשלוט, לכבוש, לשמר, להשתמש במשאבי הבריאה לצרכיו, הוא מלא בכבוד, יראה, כלפי כל ביטוייה של הבריאה ורואה עצמו כחלק קטן ממנה.

הנשמה של האדם, בגלגול הבא תקבל לבוש אחר, כמו-אבן, סלע, ים, עץ, פרה או קוף, ולכן ההודי לא רואה את עצמו מעל שום דבר.

בתרבות המערבית, אנחנו עסוקים בתיקון, בשינוי, יצר העשייה שלנו דוחף אותנו להטיב ולנסות ולהשאיר את העולם קצת יותר טוב אחרינו, מטרת החיים של ההודי, היא הפוכה, הם לא מבקשים לשנות את הקיים, הם מבקשים רק להשתלב בתוכו.

"אין הם מבקשים לשנות את הקיים אלא להשתלב בתוכו. הם לא באו להתאים עולם להם, אלא להתאים עצמם לעולם. והם יונקים מדו שיח אינטימי עם העבים אותה מידת סיפוק ואושר, שבאה לנו מהישג כגון הטלוויזיה".

רחוב ברישיקש

 האמונה בגלגול נשמות מושרשת בתרבות, במקום תפיסה מערבית שגורסת:

"אני אחד ויחיד נוצרתי ואפסי עוד, כמוני לא היה ולא יהיה! איזו התנשאות אווילית! האמנם תאמין, שאתה הראשון ואתה אחרון ומבלעדיך אין אדם? חד פעמי אתה, הבריאה טרחה ליצר אותך טופס יחיד במינו, מטבע שלא טבעה כמוהו מעולם ואין בדעתה להטביעה בשנייה? לידתך מאמץ בראשית של הטבע ומיתתך סוף פסוק?".

"אין ולא כלום לכם ולבריאה אשר העלתה אתכם בשרירות לבה כהעלות בועות על פני המים. אין אתם חלק של היצירה, אלא הפרשה מקרית שלה. אין לך ולשאר הברואים ולא כלום—לבדך ניטלטלת לתוכם. אין שכנך היד המאורכת שלך, אינך זרע שלו. אין עץ השדה אבר מאבריך, ואין אתה בשר מבשרו- מחומרים שונים נוצרתם, כל אחד למען עולמו הנפרד שלו. אין מעבר ואין מגע בין התופעות- לבושן החיצוני חוצה בינהן, זרים ומוזרים אתם עוברים איש על פני רעהו, סגורים מסוגרים בשריון עורכם. אינכם חשים את משק החיים המפעם מחוצה לכם, בכל אנוש ובכל ציפור, אינכם מבינים להמיה בכל חי ובכל נחל, אין לך ולהר שבאופק ולא כלום- הוא נשאר, ואתה הולך לך מכאן, ואילו בשבילנו, הגבולות שבין היצורים נזילים ושוטפים. היום הלזה עץ ואני אדם- ומחר נהפוך הוא. רק הלבוש על גבינו מתחלף תדיר, אך אנחנו נוהרים מכלי אחד למשנהו, ואין מחיצה. המראה החיצוני אינו קובע לא את ה"אני" שלי ולא את ה"אתה" שלך, המראה החיצוני אינו אלא בגד שלובשים ופושטים אותו ומתחתיו נשאר תמיד ה"אנחנו" הנצחי. כך אנו שלובים בתוך הבריאה וסובבים וחוזרים במחזור דמה, אנחנו זורמים בזרם היקום. אנחנו הוא, והוא אנחנו".

"כשהייתי באירופה וראיתי עולמכם זה שלכם, נכמרו רחמי עליכם. עיניך הרואות שאינני דתי, אבל מני אז רק תפילה אחת בפי, שלעולם לא איוולד איש אירופאי...הרי אתם מתקרבים כל רגע אל קץ, שאין אחריו מאומה, אצלכם ילד היוצא מרחם אימו, נשימתו הראשונה היא תחילת גסיסתו, ונער, בכל אחד מצעדיו הוא דורך אלי זקנה, ויופי אישה פריחתו היא גם כמישתו ואהבה ראשונה היא לכם זיכרון אתמול ללא מחר... הרי אתם מתים במשך כל חייכם!

לא כן אנחנו, טעם מר זה אינו מעכיר את חיינו. אנו מאמינים באמונה שלמה, כי הכל ישוב ויבוא לידינו עוד מאות פעמים. ובמידה שנעשה מעשים טובים הפעם הזאת ישפיעו הכוכבים שהפעם הבאה תהיה טובה ויפה עוד יותר. אין זאת, איך אתם אומרים, הרכבת האחרונה. איננו אוספים ידינו אם החמצנו, אין אצלנו התאבדויות, כי אנחנו עוד נהיה צעירים כשהיינו, אנחנו עוד נרונן שירת שחרות, עוד נאהב אהבת נעורים עזה חדשה לבקרים, עוד יבואו לבשרנו כי הנה נהיינו לאב, עוד אלף פעמים נגלה את סוד ניצני היקום וכל חדוותם...ואנחנו לא נמרט את בשרנו אם החיים הנוכחיים לא הצליחו כל כך ולא נצטער על כל שביקשנו לשווא להשיגו אתמול, לא נתייאש אם לא נשיג מחר...כי אנחנו זיקקנו את החיים ונטלנו מהם את תרעלתם, את מר סם המוות, ונתנו לאדם את הנצח".

טקס מקומי לכבוד האביב בהימלאיה

קאסטות/כתות

האדם ההודי נולד לתוך קאסטה, הוא שייך אליה, גם אם למד, עבר למקום מגורים אחר התרחק ממנה, הא תמיד יהיה שייך לקאסטה, והוא לא יוותר על השייכות אליה. הקאסטות עושות סדר חברתי, שמחליף בתרבות שלנו, מוסדות ציבוריים שהוקמו כדי לתת מענה חברתי כמו למשל -הביטוח הלאומי.

אדם עני, אלמנה או זקן מקבלים תמיכה מהקאסטה בזמן הצורך, ובמקום להביא עובד זר שיטפל באדם קשיש, שלא יכול עד לטפל בעצמו, הקאסטה תדאג לצרכים הפיזיים כמו גם הצרכים הנפשיים, כי היא מכירה אותו בקשרי משפחה עמוקים:

"למה לכם להקים מושב זקנים בכספי הכלל ולשכור עובדים שישרתו ישישים שהם זרים להם, למה לך להפקיד את אביך שם בידי אחת רחמנייה אשר לא ידעת, והוא לא ידעה, כאשר אחותך שלך ובתו שלו, היודעות היטב כל צרכיו ומחסוריו, יכולה לטפל בו בפינת ביתו שלו בכבוד? מה ההיגיון שכל הציבור כולו יצור במאמץ עם אלף צינורות קופה גדולה אחת, אך ורק כדי לחלק אחרי כן קופה זו ברבבות צינורות אחרים לאותו ציבור עצמו?  מה עוד, כאשר מדובר בצרכים אישיים, שאין הציבור יכול כלל לרדת לעמקם!"

הקאסטות מונעות גם תחרות ומאבק מקצועי, ואמונה בכך שכולם שווים בהזדמנויות- בהודו לא כולם שווים, יש לכל קאסטה יעוד מקצועי אליו אתה שייך מלידתך, ועד מותך, בכל חייך תעסוק באותו התחום המקצועי של הקאסטה, זה מקנה לאנשים שקט נפשי, כי אין חיפוש, יש ואדם לא צריך לדחוף ולהידחף.

"אולם חכמינו שלנו קבעו שיטה שאין דומה לה בתבונתה, שיחיו בני האדם שלווים זה ליד זה. אצלכם זה חזון ימות המשיח "גר זאב עם כבש" ואילו אצלנו נתגשמה הנבואה משכבר הימים, הזאב שייך לכת שלו, והכבש לשלו, אין טורפים אין שונאים ואין מקנאים אין מהרהרים כלל על תחומו של הזולת, כי מוסכם וידוע מראש ..... אדם אצלנו אין לו הרבה, אבל המעט שיש לו בטוח בידיו, לו ולבניו אחריו".

הימנעות מפגיעה- א-הימסא/רדיפה אחרי שלום

ההודים לא מהללים, משבחים, מזכירים ומעלים על נס את מתיהם, הם יעדיפו להתמקד בחיים ולא במתים. 

אין אצלם תפיסה של "עין תחת עין ושן תחת שן", הם יעדיפו לא להגיב על פגיעה, כדי למנוע פגיעה בעתיד.  

להודי ברור שאין אמת אובייקטיבית אחת, כי אם לאדם, יש  70 פנים לפחות, מי אני שאדע האם האמת שלי צודקת או נכונה, אם יש בי פיצול כה גדול, אין בי יוהרה שהאמת שלי כרגע, נכונה יותר מאשר האמת של האחר שמולי, ולכן אין להם בשביל מה להיכנס למלחמה של צדק, כי מי יודע מהו צדק....

"מסתבר שאין כל דימיון בין "אמת" שלנו ושלהם. אמת שלנו היא- קביעת עובדות והכרות. אך מפני שכולן בנות רוחו של האדם, הרי כל העולם המוחשי הא בגדר הזייה. ומכיוון שאינו מציאותי, אין בו כל עובדות. כלומר, אין אנחנו יודעים על מהותם האמיתית של הדברים ולא כלום. אנו יודעים רק כיצד הם נראים לנו. הגבעה שממול נראית לי גבוהה, וצבע חולותיה בעיני צהוב- אך מזוית אחרת הגובה הזה אפשר שהוא נמוך מאד, ואין הצהוב אלא רושם מסויים".

"כל אמת היא סובייקיבית, לא הרי התחושה שלי כהרי התחושה שלך".

"האמת איננה איפוא רשות הרבים ואינה ניתנת להעברה. דבר שהוא אמת לגבי, אפשר שהוא שקר לגביך, ואם אלמדך אמת שלי – שקר שלך אלמדך, מעצם טבעה אין האמת יכולה להיות קבועה בכללים ובספרים ובצווים- פתוחה ושווה לכל"

הרמוניה וכאוס מהפנטים

"ידיעת האמת אינה יכולה לבוא מן החוץ- פן תסולף, היא יכולה לבוא רק מבפנים. גילויה אינו בא בדרך של לימוד, אלא דרך החוויה. אדם אינו מקבל את האמת כמטבע עובר לסוחר, אלא מעלה אותה ממכרה נפשו, ומשהעלה אותה והוא מחזיק בה וחי לפיה- הוא שלם עם עצמו ועם קונו".

"מסתבר שקל יותר לשלול מעשי אלימות בטרם יתרחשו מאשר לשללם לאחר שאירעו, רק ההודים יודעים להתעלות גם לזאת...האם זו רתיעה סבילה מפני שפיכות דמים או רדיפה פעילה אחרי השלום?"

"אולם מעל לכל אלה מבצבץ המעצור העיקרי, הסלידה מפני הכוח. אין משנים גורל על ידי חוזקה. אין הם מנסים כלל להתארגן על מנת להתעצם.......הצדק הסוציאלי לא יבוא בדרך ההתמודדות, כי אם בדרך שובו של הרשע ממעלליו הרעים. ואי שם מקנן הפחד, שמא בהשתמש המנוצלים בכוח- יהיו הם הרשעים...".

"אין הם קוראים להתמרד בקיים אלא להסתדר בתוך מסגרת הקיים, ומטיפים לצדקה ולא לצדק. המטרות הקרובות והפופולאריות ביותר הן של עזרה הדדית זעירה, מעשי אחווה בין שכן לשכנו, קואופרטיב קטן לניצול המיכון, יוזמת בני הכפר לקידוח באר, אגודה שיתופית לשיווק ולאשראי- סעד טוב לב בין אחים לצרה. אף בעלי החלומות הנועזים טרם חלמו על ליכוד פזורות כל המאמצים וחישולם לנשק מעמדי ולכוח".

"פעם אחת נשאל גאנדי, מה לעשות כנגד המלחמה האטומית, "קשה לענות על כך" אמר המאהאטמה, "אבל אני לא אתחפר באדמה, לא אתחבא במקלט. אני אצא ואעמוד תחת כיפת הרקיע, ואתן לטייס להיווכח שפני לשלום ואין בליבי מחשבה רעה עליו. יודע אני גם יודע, שממרומיו שלו לא יוכל הטייס לראות את פנינו. אבל גילוי לב זה שלנו ותפילתנו הכנה שלא תאונה כל רעה לו תגיע גם תגיע עדיו והיא תפקח את עיניו ותעצור ידו ותרתיענה מללחוץ על ההדק"

...שעות ספורות לאחר שאמר גאנדי את הדברים האלה נהרג בשלוש יריות אקדח".

ריקוד עממי בטקס האביב באחד הכפרים בהימלאיה