הכרות עם הפחד הגדול מכולם

הגעתי לגיל הזה ש...

בני גילי כבר אומרים שהם מזדקנים...חברות אומרות שהן בגיל המעבר ולוקחות כל מיני הורמונים שישאירו אותם עם אנרגיה של בנות 20-30, ובעצם יש בגיל הזה יותר חשיבה על הפחד הגדול מכולם.

ואני פוגשת את זה, ומנסה לראות איפה זה פוגש אותי...

אני פוגשת את עצמי בגיל הזה, עם היכרות הרבה יותר מעמיקה עם עצמי : )

היכרות שעוזרת לי להיות סלחנית ומקבלת, ולא נאבקת.

וזאת מתנה גדולה.

המילה זיקנה והדיון במוות או בסוף הסיפור שלי כאן, מביא אותי לספר לאותם חברים שאומרים לי את המשפטים: "זה תיכף נגמר...." או "חיים רק פעם אחת", להכיר להם את התפיסה ההודית שאימצתי, שרואה בבגד הזה שאני לובשת, שקוראים לו- אלה פרסבורגר, רק בגד וזהו, כי שוב אחווה ילדות, שוב אהיה נערה שתתאהב באהבה ראשונה שאין עוד כמוה, אוליד, אתחתן, ושוב אחיה חיים שלמים, אז למה לי להתאבל ולהיבהל על החיים? אם אחווה אותם שוב עוד אינספוף פעמים?

התפיסה ההודית שאימצתי, מוצאת חן בעיני ומתיישבת עלי בול. היא מנחמת מצד אחד ומצד שני ברורה לי לגמרי. הרי גופי יהפוך לעפר ויתגלם בצורה אחרת בעולם. וכל שנותר לי, הוא להמשיך לפעול כאן ועכשיו. עם כל מה שיש.

למי שמעוניין לקרוא ולהרחיב על תפיסות העולם ההודיות, אני ממליצה מאד לקרוא את הספר - הודו- יומן דרכים, של עזריאל קרליבך או לקרוא את עיקריו בבלוג שלי בלינק כאן.

היכרות עם העצמי, עם הסיפור שלי, עם המגבלות שלי (כמו למשל ADHD), מאפשרת לי להיעזר, להיתמך, להבין שאני ממש לא לבד כאן, ושיש לי עדיין תפקיד כאן, כל עוד אני כאן, ולהעניק את המתנות שלי לעולם. זה תהליך מתמשך של היכרות עם עוד רובד של העצמי, העמקה, היכרות, נתינה ושוב ושוב ושוב.

אנחנו כאן רק בבית ספר...

כי שוב אהיה ילדה, נערה מאוהבת, אישה ואמא : )